ההורה הצופה

צופה בילד ללא התערבות. מכבד את דעתו של הילד ומקשיב לו באופן אמפטי, אבל לא מייעץ. יודע על התנהגויות לא ראויות ולא מגיב, כי יתכן שלדעתו הדבר אינו מפריע לתפקוד הכללי של הילד, או שזה כן מפריע לתפקודו, אבל ההורה מעדיף לא להתעמת.

ההורה המייעץ

ההורה מביע את דעתו או התנגדות כלשהיא לגבי התנהגות של הילד. הילד תופס את ההתנגדות של ההורה כעצה ולא כקביעה. ההורה מקבל את ההתנגדות ושותק.

לדוגמא:

אמא: למה את לבושה ככה ? זה לא מכובד!

הבת: מי שאל אותך ?

אמא: אל תדברי אלי ככה, תורידי את הבגדים האלה.

הבת: זה הגוף שלי, עזבי אותי בשקט!

אמא: בסדר.

הורה משא ומתן

הורה אשר מיישם בכל סיטואציה את גישת המנצח-מנצח. הוא רואה בהתנגדות להתנהגות לא הולמת, ובשיחה עם הילד מגיע להסכם שמקובל על שני הצדדים.

במשא ומתן בין ההורה לילדו, ישנם חיזוקים להתנהגות נאותה, לעומת זאת ענישה על התנהגות לא נאותה, כחלק מההסכם.

ההורה השולט

ההורה מזהיר את הילד לגבי השלכותיה של התנהגות לא ראויה. הדרישה מול הילד היא חד משמעית ולא מתפשרת. אין הסכם משותף של הצדדים.

לדוגמא:

אבא: "לא מקובל עלינו שאתה לא לוקח חלק במטלות הבית ולכן …"

מבין הטיפוסים השונים ההורה הצופה הוא הפסיבי ביותר, וההורה המנהל הוא האקטיבי ביותר.

כולנו מדלגים בין הטיפוסים השונים בסיטואציות שונות בחיינו. השאלה היא היכן אנו מוצאים את עצמנו יותר. במקום הפאסיבי של צופים מהצד ויועצים או במקום של מנהלים אקטיביים בעולמם של ילדינו.

עצירה לחשיבה:
נסו לדרג מ-0-10 לגבי כל אחד מהטיפוסים,  עד כמה תכונותיו של כל אחד מהטיפוסים דומיננטי אצלכם ?